סקירת מחקרים חדשה מסכמת את הספרות המדעית הנוגעת לתסמינים התנהגותיים ופסיכיאטריים של מחלת הנטינגטון. הסקירה מציינת כי עדיין קיים צורך במחקרים רבים על מנת להבין טוב יותר את מאפייני המחלה ולטפל בתסמינים, אשר מתמקדים בבעיות התנועה של המחלה.
הסקירה, שנקראת "שינויים במצב הנפשי וההתנהגות במחלת הנטינגטון", שפורסמה בכתב העת "Lancet Psychiatry", ציינה שתסמינים התנהגותיים ופסיכיאטריים מכבידים ביותר על המטופלים ובני משפחותיהם, ומדגישה יוזמות מחקר הדרושות להבנה מלאה יותר של המצב המורכב של המחלה.
הכרה בתסמינים הפסיכיאטריים – חוקרים במרכז הרפואי לבריאות הנפש בברמינגהם, בריטניה, הדגישו שהערכת בעיות פסיכיאטריות במחלת הנטינגטון עשויה להיות מורכבת, שכן לא תמיד התסמינים מתאימים לקריטריונים אבחנתיים. בנוסף, החולים עשויים שלא להבחין בחלק מהתסמינים, אך הם מלחיצים ביותר את בני המשפחה והמטפלים.
חרדה ודיכאון
נפוצים יותר בקרב חולי הנטינגטון בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. לא קיים הבדל בין המינים בשכיחות תסמינים אלו בקרב החולים. לעומת זאת, באוכלוסיה הכללית, חרדה ודיכאון שכיחים יותר בקרב נשים.
לא בוצעו ניסויים מבוקרים אקראיים בחקר חרדה ודיכאון בקרב חולי הנטינגטון, אך מחקרים קטנים יותר מראים שמטופלים מגיבים במקרים רבים לטיפול רפואי, כמו גם לטיפול התנהגותי.
התאבדות: אחד ההיבטים הפסיכיאטריים של הנטינגטון
עשויה להיות שכיחה באוכלוסיית הנטינגטון, ומחקר מצא שמחשבות אובדניות עשויות להוות מטרה מנחמת ולא מטרידה בקרב המטופלים, שכן חשיבה זו מסייעת להם לשמור על תחושת שליטה על מחלתם. אך גם איכות החיים של המטפלים מושפעת מנטיות אובדניות אלו, והסקירה ציינה את הצורך לכלול סריקה לאידיאציה התאבדותי בהערכות שגרתיות.
הסקירה מצביעה על העובדה לפיה הנטייה למחשבות אובדניות בקרב חולי הנטינגטון שונה מהפרעה כפייתית, שעשויה להיראות דומה. חולי הנטינגטון לא תמיד מבינים את התנהגותם החוזרת ואינם מנסים לשלוט בה, בעוד שאנשים עם הפרעה כפייתית מודעים להפרעתם.
התנהגויות מסוכנות
אלו הם התסמינים המטרידים ביותר במחלת הנטינגטון, ופוגעים במיוחד בבני המשפחה והמטפלים. תסמינים קלים יותר עשויים לכלול דיבור פוגעני, הערות מביכות והתנהגות ילדותית. התנהגויות מסוכנות יותר מבחינה חברתית כוללות הערות מיניות בלתי הולמות, התנהגות היפר סקסואלית או אקסהיביציוניזם, העשויות להיות מטרידות במיוחד.
מחקרים מראים גם שהתנהגויות מסוכנות קשורות באופן הדוק לתסמיני אשליות, עצבנות ותסיסה, מה שמרמז כי התסמינים עשויים להתפרש על מגוון תסמינים פסיכוטיים קלאסיים יותר, הנפוצים במחלת הנטינגטון.
קוגניציה חברתית
תסמין מטריד במיוחד במחלת הנטינגטון הוא חוסר היכולת להבין רגשות אצל אחרים. מחקרים חדשים מראים כי הקשיים עשויים להתרחב לחוסר היכולת לחשוב על מצבים נפשיים, כגון אמונות ורגשות. מחקרים אחדים קשרו את הידרדרות הקוגניציה החברתית לבעיות תנועה, ולכן יתכן שתסמין זה יתרחש בעקבות התקדמות המחלה.
יחד עם זאת, לא קיימים מחקרים שעקבו אחר החולים לטווח הארוך, שיכולים לאשר נתון זה. בנוסף, חולי הנטינגטון עשויים לחוות בעיות בהתייחסות לרגשותיהם ופרשנות מצבם הנפשי.
אדישות – בניגוד לרוב הבעיות ההתנהגותיות של הנטינגטון, אדישות משפיעה על 76% מהחולים, ועשויה להיות קשורה להתקדמות המחלה. מחקרים מדווחים שתסמינים אלו עשויים להפחית באופן משמעותי את איכות החיים של החולים. למרות זאת, ניסויים קליניים לא בחנו את התרופות המכוונות לתסמין זה, ולא קיימות תרופות מאושרות לטיפול במצב.
נרגנות – גם עצבנות היא תסמין פסיכיאטרי נפוץ ביותר של הנטינגטון, המתרחשת בשלבים המוקדמים של המחלה, וככל שהמחלה מחמירה, תסמיני העצבנות גוברים. מחקרים מראים כי עצבנות קשורה לתוקפנות ואימפולסיביות.
טיפול בבעיות פסיכיאטריות
המדענים ציינו שהבעיות הפסיכיאטריות החמורות אצל נושאי גנים צעירים יותר של הנטינגטון, ניתנות לטיפול באמצעות מעכבי ספיגה מחדש סלקטיביים של סרוטונין (SSRI). תרופות המשמשות לבעיות התנהגויות הנקבעות לדמנציה פרונטוטמפוראלית, עשויות אף הן להיות בעלות ערך.
רוב המומחים ממליצים להשתמש בתרופות פסיכיאטריות או בתרופות נוגדות דיכאון אחרות לטיפול ברגישויות אלו כשהמטופל סובל אף מחרדות, דיכאון או התנהגויות מתמידות. אם הרגישות קשורה לתוקפנות, היפר סקסואליות או אימפולסיביות מטופלות טוב יותר באמצעות תרופות אנטי פסיכוטיות.
